הַיי נסיכה

כתבה רבקה מגן. מתוך הספר "סיפורים עם כנפיים"

לשיר היה משעמם.
היא השתרעה מול הטלוויזיה,זפזפה וזפזפה... כשהתעייפה העיפה מבט בשעון. עד סדרת "המושלמות" נותרו עשרים דקות. עם מי אפשר להתכתב בינתיים? ניגשה למחשב וחלפה על פני הרשימה.
חבל שיעל נסעה לבקר את סבתא וסבא שלה. אולי נופר? לא, היא תענה בשורה אחת אם בכלל.
שירן? אותו דבר! עדי וטל? סתם משעממות...
עמדה לכבות את המחשב, אבל איתות על הודעה חדשה עצר אותה. מי זה יכול להיות? התפלאה כשקראה, "היי נסיכה! מה נשמע? יש לי המון מה לספר. אם את שם עני מהר! ביי, קוּל!"
בחרוזים? ממש מדליק! התלהבה "ומי אתה בכלל?" שאלה.
"אני קוּל וגר באילת. מת על זמרים ורוק ואת?"
"אני שיר," סיפרה, "וגרה בנווה הדר. השאר אותו דבר. ועכשיו אל תשתמט! ספר איך קוראים לך באמת!"
שיר ציפתה לתשובה. פתאום נזכרה ותקתקה, "אני טסה לראות את 'המושלמות', אז בינתיים ביי, ועל השאלה ששאלתי אל תשכח לענות."
התשובה של קוּל הייתה קצרה ומפתיעה. "איך קוראים לי באמת? זה הסוד שלי!"
לפני שנרדמה זכרה שהבטיחה לאמא ואבא לא להתיידד עם מי שאינה מכירה. אבל השיחה סקרנה, והיא חשבה שבכל זאת שווה לנסות לפענח את הסוד.

למחרת איתות ועוד הודעה. קוּל סיפר שכיף לגור באילת. אפשר לשחות בים, לצלול ולראות דגים צבעוניים, שוניות ואלמוגים. כששיר שאלה "איך בכיתה?" סיפר, שיש לו הרבה חברים, אבל הוא לא תלמיד מי יודע מה. גם בבית יש לו בעיה. הוא לא יכול לחיות בלי להיטים ורוק, וזה מרגיז את האח הגדול שלו, שתמיד שקוע בלימודים וספרים ועל זה יש להם תמיד ויכוחים. שיר שאלה וקוּל ענה. אחרי שהסתיימה השיחה המעניינת, היא התפלאה איך שכחה לשאול את השאלה החשובה. אין דבר, החליטה, אשאל בפעם הבאה.
כעבור כמה ימים. "מה קורה? ומה נשמע? אולי 'הנסיכה' תספר היום את הסיפור שלה?"
שיר שמחה שקוּל שוב הזכיר את הכינוי שלה במחשב ומיהרה להשיב.
"אני דווקא תלמידה טובה, והמורים אוהבים אותי. אבל ממש לא נעים לי בכיתה. יש לי חברה נהדרת, יעל, אבל אנחנו לא מ'המקובלות' שהולכות יחד לקניון, לסרטים, ויוזמות מסבות. בקיצור, המקובלות מתנשאות ואותנו אף פעם לא מזמינות.
יש אצלנו כמה בנים מעצבנים, שמחקים את 'אלון' שהוא 'המקובל' בין הבנים. כולם חושבים שהוא ילד נהדר, אבל זה בכלל לא נכון. בשנה שעברה אלון פגע בי, ועל זה אני לא רוצה בכלל לדבר!..."
"למה?" קוּל שאל.
"זה הסוד שלי!" ענתה.
אחרי שסיימה את השיחה לא הצליחה להבין איך ברח לה משפט כזה מהפה.
עכשיו אם יגלה לי את הסוד שלו אצטרך לגלות לו את הסוד שלי, ולזה אני ממש לא מוכנה!... ואולי, הרגיעה את עצמה, הכול לא כל כך נורא. בין כה וכה אף פעם לא נתראה גם מפני שאילת רחוקה, וגם מפני שאני לא רוצה שיראה אותי ויגלה שאני...
מאז כבר לא נשאלה אותה שאלה.

בימים הבאים ציפתה שיר להודעות של קוּל. מהשיחות נראה היה ששניהם מרוצים מהידידות הנרקמת. יום יום כאשר חזרה מבית הספר, מיהרה לחדר שלה, זרקה את התיק, הדליקה את המחשב והשאירה אותו דלוק עד ששכבה לישון. בבית הספר, כשהרהרה לפעמים בקוּל, היה גל של נועם מציף אותה. אבל באחד הימים בשיעור היסטוריה של המורה ורד קרה משהו לא נעים. המורה הסבירה ושיר חלמה על ים כחול, סירות מפרשים, שקיעות על הרים אדומים...
החלום שלה נקטע, כששמעה את קולה של המורה:
"שיר! התשובה שלך בבקשה!"
שיר לא ידעה לאיזו תשובה מהתשובות מהמחברת שלפניה המורה התכוונה החלה לגמגם.
הכיתה פרצה בצחוק, והיא שמעה את ניב קורא בקול: "הגמדה התבלבלה!"
ההערה של ניב הגבירה את ההמולה. נופר שישבה לידה "התפוצצה" מצחוק! חשבתי שכבר שכחו את הכינוי המגעיל הזה! אמרה בלִבּה והרגישה חנק בגרון. התאפקה שלא לפרוץ בבכי, לא רצתה שירחמו עליה.
שיר לא סיפרה לאמא ואבא מה קרה. ידעה שאמא תאמר: "שיר, חבל על כל רגע של דאגה! גם אני בגיל שלך הייתי נמוכה והנה, תראי עכשיו." ואבא יאמר, "אני מבטיח לך, שאם לא תשימי לב הילדים יפסיקו ללעוג לך!"
אבל איך אפשר לא לשים לב כשכואב? את זה היה לה קשה להבין.
גם האיתות על ההודעה החדשה לא הצליח לשמח אותה. ללא התלהבות קמה מהמיטה, קראה את ההודעה וענתה: "אני עצובה! ביי."
התכוונה לסיים, אבל קוּל עצר אותה, "גם אצלי לא מי יודע מה!"
"מה קרה?" התפלאה.
"אבא חזר מיום הורים והודיע לי, שאם אני לא מתקדם בלימודים, מחשב וטלוויזיה רק בערבים. ועד הודעה חדשה אין שחיות או צלילות. בשבילי זה ממש נורא! ועכשיו ספרי מדוע את עצובה?"
שיר היססה, אבל הרגישה איך האצבעות שלה נמשכות למקלדת, והתחילה לתקתק.
"יש לי כינוי נורא בכיתה!
ילד אחד, שקוראים לו ניב, השמיע אותו היום, וזה כאב לי בדיוק כמו אז, כששמעתי אותו בפעם הראשונה. אבל זה סיפור ארוך. אני מסיימת, והמשך יבוא בפעם הבאה. ביי."
"מה פתאום? ספרי עכשיו!"מיהר קוּל לענות.
שיר התלבטה, אך לבסוף סיפרה:
"הכול התחיל בשנה שעברה, כשהמורה ורד הודיעה שהכיתה שלנו נבחרה להשתתף בחידון שיועבר בשידור חי בטלוויזיה. כיתה מקבילה מתל אביב הייתה היריבה והפרס - טיול לגליל! בקיצור, היום המרגש הגיע והתוכנית עלתה לאוויר. ידענו שכל הילדים בארץ רואים אותנו בזמן אמת והיינו מתוחים. בכל פעם נבחרו לענות על שאלה שני ילדים, אחד מכל כיתה. מי שידע ראשון את התשובה הנכונה זיכה את כיתתו בנקודות.
בכיתה שלנו היו ילדים שידעו נכון ומהר כמו נופר וניב, למשל. והיו ילדים שאכזבו כמו 'המקובל' של הכיתה שלנו, אלון. הוא לא רק שלא ידע, אלא גם נראה נבוך ומבולבל. ריחמתי עליו. לא נעים ל'מקובל' של הכיתה להיכשל בשידור חי.
הזמן עבר מהר והתוצאה: תיקו! וכבר הגענו לשאלה האחרונה. איזה מתח! התפללתי בלב שישאלו אותי. הרי ידעתי כמעט את כל התשובות.
הקול העמוק של המנחה נשמע 'מספר שבע, בבקשה!'
יש! זה המספר שלי! הלב שלי רקד משמחה. הייתי גאה. המבטים המתוחים של כל ילדי הכיתה היו ממוקדים רק בי! והשאלה נזרקה לאוויר: 'מי הזמרת ששרה את הלהיט 'נסיכה'?
'בר', צעקתי בכל הכוח לפני שהיריב שלי הבין בכלל מה קרה. תכף ידעתי! מפני שבר היא הזמרת שאני מעריצה. ו'נסיכה' הוא הלהיט שלה.
מה שקרה אחר כך היה חלום. כולם קפצו עליי. חיבקו, נישקו והתחילו לשיר:
'היא גדולה! היא גדולה! היא גדולה!'
"חבל שאחר כך..."
שיר הפסיקה לתקתק. לא ידעה אם להמשיך או לעצור?
ושלחה את ההודעה.
"מה קרה אחר כך? המשיכי, המשיכי, את מתארת את הכול כל כך יפה. בטח תהיי סופרת כשתהיי גדולה!" כתב לה קוּל. שוב התלבטה. לבסוף החליטה שהגיע הזמן שידע והמשיכה לספר, כשהאצבעות נעות במהירות על המקלדת.
"כשעליתי לאוטובוס שלקח אותנו הביתה, שירן הזמינה אותי לשבת על ידה, והייתי הילדה הכי מאושרת בעולם.
ואז...

שמעתי פתאום את אלון צועק מאחור 'כל הכבוד! גמדה' והאושר שלי נקטע בבת אחת.
בדרך הביתה כולם שרו והשתוללו. רק אני שתקתי והרגשתי חנק בגרון.
ועכשיו אני רוצה שתדע, שאת הכינוי המגעיל הזה, אלון הדביק לי, רק מפני שאני ילדה נמוכה, ואתה כבר מבין למה אני עצובה היום."
מספר שניות דמם המסך והופיעה ההודעה: "'נסיכה' רציתי רק לספר לך הילדה הכי נמוכה בכיתה שלנו באילת, היא הילדה הכי מקובלת בכיתה."
שיר כיבתה את המחשב. אחר כך שכבה במיטה והרהרה. כמה טוב שיש בעולם ילד בעולם שאפשר לספר לו כל מה שמרגישים. וכמה טוב לדעת שיש ילדה נמוכה באילת שכולם אוהבים אותה... גל של רוגע עטף אותה והיא נרדמה.
למחרת הגיעה לבית ספר לפני הלימודים. מרחוק הבחינה ביעל שעמדה ליד הברזייה. לא רחוק ממנה עמדו אלון, ניב וגיא ושוחחו ביניהם. ברגע שהתקרבה אליהם קרא ניב "היי, גמדה."
במקום לפנות לאחור ולהתרחק כמו תמיד, עקפה אותם. מזווית העין הבחינה בשלושת הבנים שהמשיכו להתבונן בה. לא אכפת לי מהם, חשבה והפנתה להם עורף. היא מיהרה להצטרף אל יעל ושמחה שהרגשת החנק לא הופיעה בגרון.
שיר וקוּל המשיכו לשוחח ביניהם יום יום. ערב אחד, כשחזרה מאוחר הביתה, סיפרה לו:
"שוטטנו יעל ואני בקניון, פגשנו את נופר, שירן ונוי.
קראתי אליהן: 'לאן בנות?' והן ענו 'לסרט!'
שאלתי, 'אפשר להצטרף?'
'למה לא?' ענו, והלכנו לסרט ב...ח...מי...שי...יה! איזה כיף!
ועכשיו לפני שאני מסיימת רציתי להגיד לך, קוּל, שבזמן האחרון אני מרגישה כאילו אני ילדה חדשה!"
"גם לי יש בשורה טובה!" סיפר קוּל. "אבא היה היום אצל המורה. היא אמרה שהתקדמתי בלימודים וזה עשה לי טוב על הנשמה. אז לילה טוב 'נסיכה'."
באותו רגע נכנסה אמא של שיר לחדר. היא רצתה לפנק אותה בפרוסה מהעוגה הטעימה שאפתה. ברגע שנכנסה שיר מיהרה לקום מהכיסא ועברה לשבת על המיטה. "עם מי את מדברת כל כך הרבה בזמן האחרון?" שאלה.
"עם יעל!, ענתה מייד ושמחה שאמא לא המשיכה לחקור. על קוּל לא סיפרה אפילו ליעל. היא החליטה לשמור אותו... רק לעצמה. וכן גם היה עד שיום אחד הכול השתנה בבת אחת.

זה קרה ככשיר ויעל חזרו לאטן בדרך הביתה אחרי סיום הלימודים. לאחר שנפרדה מיעל דילגה שיר על המדרכה תוך זמזום שיר קצבי מלהיטיה של הזמרת 'בר'.
פתאום שמעה קול מוכר קורא לה מאחור. זה היה אלון. הוא עקף אותה ועצר לפניה נרגש ונבוך.
"תן לעבור!" התרגזה.
"לא לפני שאגיד לך ש..."
"שמה?"
"ש... אני קוּל! "
"מה פתאום? עוף מהעיניים שלי, שקרן!" שאגה.
"האמיני לי, שיר!" התחנן, "חוץ מזה שאני לא גר באילת, כמעט כל מה שסיפרתי לך היה נכון!"
"לא! לא! לא!" עקפה אותו ופתחה בריצה פראית הביתה.
"זה לא יכול להיות!" מלמלה כשנכנסה הביתה ומיהרה לחדר שלה. "זה לא יכול להיות, מפני שקוּל הוא ילד מקסים, ואלון הוא מעצבן! אבל איך אלון יודע שקוּל גר באילת?"
הכול טעות אחת גדולה! קיוותה. רגע! רגע! תכף אדע! מיהרה אל המחשב והדליקה אותו. המסך היה ריק.
נסערת וכעוסה נעצה עיניים בצג המחשב והאיתות לא איחר לבוא. שיר לחצה לחיצה כפולה על העכבר. ההודעה הייתה ארוכה וכתובה בשורות צפופות. שיר קראה את הפתיחה "היי נסיכה" ומיהרה לאתר ממי ההודעה.
"זה באמת אלון!" נפלטה קריאה מפיה ולבה החל הולם בחוזקה.
באותו רגע אמה, שחזרה מהעבודה, נכנסה לחדר שלה ושאלה "מה נשמע, בת?"
"בס...דר!" גמגמה וקמה מהכיסא.
"אז למה את לוחשת?"
"בסדר!" הגבירה את הקול.
"יופי!" חייכה אמא ועזבה את החדר.

בארוחת הערב הייתה שקועה בהרהורים. התלבטה... לבסוף החליטה לקרוא בכל זאת את ההודעה. אולי תמצא הוכחה שכל מה שקרה היה רק שקר וטעות מרה.
כשחזרה לחדר ישבה מול המחשב וקראה: "עכשיו אני רוצה לספר לך, שיר, איך הכול התגלגל מההתחלה.
כשקיבלתי את המחשב החדש לי, גיל וניב הציעו 'לשגע' כמה ילדים מהכיתה. חיברנו קטע בחרוזים. ואלייך נשלחה ההודעה הראשונה. אבל את קיצרת ומיהרת ועברנו הלאה.
בערב כשנשארתי לבד מול המסך, חשבתי שדווקא יהיה נחמד להמשיך ולהתכתב עם הילדה שיודעת לכתוב הכי יפה בכיתה. לא גיליתי לך מי אני. ידעתי שאם אספר לך, תנתקי את הקשר מייד. את לא לחצת ומה שקרה אחר כך, רק את ואני יודעים.
אני מרגיש שאני חייב לגלות לך את האמת, מפני שאת בשבילי הילדה הכי נחמדה בעולם!
עצוב לי, מפני שאני יודע שלא ניפגש יותר על המסך שלי, והוא יישאר ריק בדיוק כמו הלב שלי.
אני גם מתחרט על זה שקראתי לך אז 'גמדה'. זה קרה רק מקנאה...
זהו ! אני מסיים ומקווה שיום אחד תסלחי לי על הכול.
ביי אלון."

שיר צנחה על המיטה, טמנה את הראש עמוק בתוך הכרית ופרצה בבכי, "למה זה קרה דווקא לי?"
בימים הבאים הייתה עצובה. היא התגעגעה לשיחות עם קוּל.
אולי יקרה נס, קיוותה, והשאירה את המחשב דלוק. אבל יום רדף יום ושום דבר לא קרה.
בחצר בית הספר לא העיפה לעבר אלון אפילו מבט אחד, אף על פי שהוא הרבה לשחק בקרבתה.
רק בכיתה הייתה לפעמים מתבוננת בו מאחור. יום אחד, כשהתבוננה בגבו חשבה: אולי גם אני אשמה שלא לחצתי עליו להזדהות מייד בהתחלה. אבל מה שאלון עשה לי הוא מעשה איום ונורא, שעליו לא אסלח לעולם! אמרה בלב וגל חום הציף את גופה.
בעוד היא נועצת בעורפו את עיניה הפנה אלון את ראשו בתנועה חדה לאחור, והמבטים שלהם נפגשו. שיר מיהרה להרכין ראשה, ובכל זאת הבחינה במבט קודר ועצוב בעיניו של אלון.
מאז לא העיפה מבט לעברו.

ויום אחד כשחזרה שיר מבית הספר שמעה פתאום איתות.
"זה הוא!" קראה וזינקה אל המחשב.
לא! זה לא היה קוּל! זו הייתה נופר.
"מה דעתך לעזור לנו בארגון מסיבת פיג'מות מדליקה. דווקא היה נחמד לבלות אז בקניון בחמישייה. לא? ביי, נופר!"
שיר לא היססה אפילו לשנייה, "בכיף!" ענתה.
המסיבה הייתה מוצלחת. הבנות החליטו להמשיך לבלות ביחד, ועד מהרה הפכו לחמישייה העליזה של הכיתה.
לקראת סוף שנת הלימודים ציפתה להם הפתעה. המורה הטילה עליהן לארגן את המסיבה לסיום השנה. ההכנות היו רבות ובימים הבאים שיר הייתה עסוקה בשיחות ארוכות עם שירן, נופר, יעל ונוי. היא גם יזמה הקמת להקה כיתתית שתופיע במסיבה במחרוזת מלהיטי השנה.
לפני השינה הייתה לפעמים נזכרת בקוּל ומספרת לו בדמיונה מה קורה ומה נשמע. ערב אחד אפילו סיפרה לו בשמחה שאת הכינוי "גמדה" כבר לא שמעה מזמן.
המסיבה שהחמישייה ארגנה זכתה לשבחים מהמורה ומילדי הכיתה. ואחריה כולם יצאו לחופשה.

ביום הראשון לחופשת הקיץ ציפתה לשיר הודעה:
"מה דעתך, שיר, שנתחיל מההתחלה?...
אני אלון מנווה הדר, וגר ברחוב שמגר. יש לי הרבה מה לספר. אם את שם, עני מהר!"
שיר שקעה בהרהורים. יש לי זמן לחשוב על זה אחר כך, החליטה. הכניסה דיסק למחשב ושקעה בהאזנה לשירים הקצביים.