אֲנִי זָקֵן וְחָכָם, מַשְמָע שֶאֲנִי מְכוּבָּד וְעָשִיר

לִפנֵי הַרְבֵּה שָנים, הרבה לִפני שהִמצֵאנו את הגַלגל וגילינו את החַשמל, הַרְבֵּה לִפנֵי שֶמישֶהו חשב על רעיון התַשלום בכֶסף או על עבודה שמְביאה פַּרנָסה, חיו בני אדם בִּקְבוצות: בְּמִשפָּחות, וּבַעדָרים קְטנים, כמו מַרבִּית החַיות החֶברָתיות.

הם שוטְטו בַּמֶרחָב וחיפשׂו אוכֶל, ניסו להִתגונֵן מֵחַיות טֶרֶף והיו עסוקים רק בַּקִיוּם. אמנם גם אז היו אנָשים חזקים וחלשים והיו מעמדות, אבל לא בִּזְכוּת כסף או נְכָסִים. באֵיזוֹ נְקודה בַּהיסְטוֹריה חל השינוּי? מתַי הפַכנו לצוֹבְרֵי נְכָסים, וּמתַי נִפעֲרוּ הֶבדֵלים בין ענִיים לַעשירים?מַבט רחב על ההיסְטוֹריה האנוֹשית מְגַלֶה כי השינוי הֵחֵל כאשר בני האדם הפְכו מִצַיָידים מְלַקטים לְחַקְלָאים וּלְרוֹעים יושְבֵי קֶבַע. כל עוד אדם ניזוֹן וּמִתפַּרנֵס רק מִמָה שהטֶבע מַציע לו, אין כמעט נכסים. אבל מֵרֶגַע שֶכל אחד בונֶה בית לעַצמו, זורֵע שְׂדות חיטה או מְגַדֵל עֵדֶר כְּבָשׂים מַתחיל להִיוָוצֵר פַּעַר: האֶחָד מוּכשר בְּטיפול בְּחיות וּמַצליח להַכפיל בִּמְהירות את העֵדֶר שלו, האַחֵר מוצְלח מאוד בְּחַקלָאוּת והשָׂדֶה שלו מֵניב כָּפול מִשְׂדות חבֵרָיו. שנֵיהם מַתחילים לִצְבּור נְכָסים, והִנֵה נוֹצְרו העשירים הרִאשונים.אבָל אף שעֶקְרוֹן ההִתעַשרוּת בָּרוּר, השוֹנִי הרַב בין תַרבּוּיוֹת מֵביא גם לִתְפיסה אַחֶרֶת של 'מיהו עשיר'.

עָשִיר בִּשְקִיעוֹת, עָשִיר בְּפָרוֹת
בנֵי שֵבֶט הַמַסַאי במִזרַח אַפריקה עדַיין חַיים בְּאורַח חיים שָלֵו וּמָסורְתי. הם חיים בִּכְפרים קטנים של בְּקָתות בְּנוּיות עץ, גְלָלים של פָּרוֹת וּבוֹץ, וחַיֵיהם סובְבים סְביב עֵדֶר הבָּקָר שלהם.
צוּרת החיים פְּשוטה ורִאשונית, כל בָּתֵי הבוֹץ דומים זה לָזה, כל המַסָאים לבוּשים בְּבַדים צִבעוניים, וכולם אוכלים אותו לֶחם תירס. אנחנו, בנֵי תרבות המַערָב, לא נצליח להַבחין מי מִבנֵי השבט עשיר ומי עני. התרבות שלנו אומרת שהֶעָשיר חי בְּבַית גדול וּמְפוֹאָר יותר, נוסֵע בִּמְכוֹנית יְקָרה יותר ואוכֵל מָזוֹן מְשוּבח יותר. כאן, לְעוּמַת זֹאת, אין שום הֶבדֵל חיצוני המֵעיד על עושְרו של אדם.
אבל גם אֵצֶל המַסָאים יש עשירים ועניים: אדם נֶחשב עשיר אִם יש לו הרְבֵּה ילדים, ועשיר מִמֶנוּ הוא מי שרָאָה הֲכי הרבֵּה זְריחות וּשְקיעות. רק לאחַר מכֵּן, שלישי בְּמַעמד העושֶר, נִמצא מי שבִּרְשוּתו בנֵי בָּקָר רבִּים. על פי תְפיסָתם, ככל שֶאדם מבוּגר יותר וחָוָוה יותר בְּחייו, הרֵיהוּ מכוּבד ועשיר יותר. העושר אצל בני המַסַאי מַקביל לְחוֹכְמת החיים ולַגיל יותר מִלנְכָסים חומְרִיים.

בדומֶה לַמַסָאים, גם שִבְטֵי הסַמְבּוּרוּ והטוּרְקָנָה באַפריקה וּשְבטים בְּמוֹנְגוֹלְיָה וקִירְגִיזְיָה מַעדיפים לִשמור את רְכוּשם הרַב בבָקָר וּבְצֹאן ולא לשַנות את אורַח חייהם הפשוט.
אנחנו עשׂוּיים להַביט בְּרועֶה יָחֵף עטוף בד, המִתגורֵר בְּאוהֶל או בבִקתַת בוֹץ פשוטה, ולא נְנַחֵש שהוא בעָלָיו של עֵדֶר פָּרות ענקי ושֶעושְרו רב מעושְרֵנו.
הרְאִייה של עושר כְּריבוי נְכָסים רוּחניים ולא חומְריים יוצֵאת דוֹפֶן בָּעולם המוֹדֶרני, ואולַי חבָל שהַשפָּעתו מַגיעה היום גם לכל השְבָטים המְרוּחָקים ביותר.

את התצלומים המלווים את הכתבה צילם אייל ברטוב.

הכתבה לקוחה מעיתון עיניים, מס' 95 (עני ועשיר).