הכול אפשרי?
אני חושב שהחופש שמַקְנֶה העושר הוא שרִיתֵק אותי: לא העובדה שֶיש למישהו משהו, אֶלָא החופש שלו לִרצות משהו וּלהַשׂיג אותו או לַעשׂות אותו בלי להגביל אֶת עצמו מֵרֹאש בגלל חֶסרון הכסף. זה מה שֶכּל כך הִרְשים אותי והִבְהיר לי בגיל עֶשׂר אֶת יִתְרון העֲשִירוּת: היכולֶת לַעשׂות יותר. אמנם קרה לִפְעמים שקִינֵאתי בְּילד שֶהיה לו צעצוע מְשוּכלָל, אולם קִינְאָתִי בַּילד שהוֹרָיו נתנו לו חופש הייתה גדולה יותר.
בִּהיוֹתִי ילד מָדַדתי עוֹצְמה לָאו דווקא בְּכסף או בִּרְכוּש. הֵבנתי שאֵלֶה רק כלים לִזכּות בְּחופש לִפְעוֹל. הֲרֵי גם אני רציתי מְכוֹנַת כתיבה לא רק כדי להיות בַּעל חֵפץ נֶחשָק, אֶלָא כדי שאוּכל לִכתוב בְּאֶמְצָעוּתה את כל אותם סיפורי ההַרפַּתקאות שתִכנַנתי.
אתם ודאי רוצים לדעת אִם בְּסוֹפו של דבר קיבלתי מִמנוּ אֶת מְכוֹנַת הכתיבה. ובכן, עָבְרוּ כמה חודשים, וּבכל פעם ששאלתי אותו הוא דָחָה אֶת הַמוֹעֵד. פעם הם עוד לא היו בחנות המתאימה, וּפעם אחֶרת הם היו אבָל בְּדִיוק הוא שכח, ותמיד סִיֵים בְּהַבטָחה: "אֵתן לךָ אֶת המכונה בַּשבוע הבָּא" או "בעוד חודש". וַאני חיכִּיתי בסבלנות, כי זה היה כל כך חשוּב לי.
עָבְרה שנה שלֵמה עד שהֵבַנתי שהוא לא מִתכַּוֵון באמת לָתֵת לי מְכוֹנַת כתיבה. אולי הוא מֵעולם לא הִתכַּוֵון לכך. זאת הייתה אכזבה מרה, ולא רק בִּגלל מְכוֹנַת הכתיבה שאָבְדה. נִפגעתי מהקלוּת שבּה שִיקר לי, בלי שהֵבין עד כמה היה הדבָר בְּנַפְשִי. מַעשֵהוּ גרם לְמַשבֵּר גדול בְּיַחַסִי לאנשים וּבִיכוֹלְתי לתת בהם אֵמוּן, אבָל זה כבר שַיָיך לְסיפור אחֵר.
היום אני יכול להבין שלא הייתה לו כַּוָונה רעה. אני מֵבין שלִפעמים תְחוּשַת המַחֲסוֹר אינה קשורה כלל לְכַמוּת הדברים שֶיש לאדם. למדתי שגם ילד שהוא בן עשירים, יכול להרגיש חֲסַר כול רק משום שאין לו אקדח מְסוּיָם שֶיש לחבֵרו.
מִכּל מקום, אתם לא צריכים לדאוג לי: לחגיגת הבַּר מִצוָוה קיבלתי מְכוֹנַת כתיבה וּמֵאז אפילו הִספַּקתי לִכתוב כמה ספרים.
© כל הזכויות שמורות למגזין עיניים ולדני לסרי.
