אַמְנוֹן וַאֲנִי מַחֲלִיטִים לְהִתְעַשֵר

כָּתַב עָמִית וַיְסְבֶּרְגֵר
סיפור מתוך עיתון עיניים

בְּסוף חופשת הפֶּסַח הֶחלטנו אַמְנוֹן ואני שנִמאָס לנו לִהיות עניים, וככה הִתחיל הרעיון הזה שלנו לִפתוח עֵסק עַצמָאי וּלהתעשר.היום אני יודע שלא היינו באמת ילדים עניים. אני יודע שילדים עניים באמת הם ילדים רעבים ויחֵפים, שגָרים בָּרחוב וצריכים לַעבוד או לקַבֵּץ נְדָבות בִּמקום ללכת לְבית הספר. לַהורים שלי ושל אַמְנוֹן הייתה עבודה, והם הִרְוִויחו דֵי כסף לשלם שְׂכַר דירה, לִקנות לנו אוכל, בגדים ונעליים ואפילו ללכת לִפעמים לְמסעדה. מִצד שני, גם לא היינו עשירים מי-יודע-מה. עובדה: לא קיבלנו כל מה שביקשנו. למשל, רציתי מאוד שאימא תִקנה אֶת הקוֹרְנְפְלֶקְס המיוחד הזה, מִתוֹצֶרת חוץ לָארץ וּבְטַעם חֶמאַת בוטנים, אבָל היא תמיד ענתה: "זה יקר מדיי" ושָׂמָה בְּעֶגלַת הקניוֹת שלה דַווקא אֶת הקוֹרְנְפְלֶקְס הרָגיל, ה'פוּשְטִי'. וזאת רק דוגמה אחת מִנִי רבּות. גם לאַמְנוֹן, אִם תִשאלו אותו, יש סיפורים על מַצָבים כאלה. בקיצור, רצינו להַרוִויח כסף, כדי שנוּכַל לִקנות לעצמנו כל מיני דברים שההורים לא הִרשו לנו.איך מַרוויחים כסף? בהתחלה חשבנו שזה יהיה דֵי פשוט. אַמְנוֹן, שֶיש לו ראש טוב לְחֶשבּון, אמר שאִם נצליח לשַכנֵע כל ילד שנִפגוש לָתֵת לנו עשׂר אגורות, בְּסוף היום נִהיֶה דֵי עשירים. ניסִינו אֶת זה קצת. הִסתוֹבבנו בַּשכונה, וּלכל ילד שפָּגשנו (חברים שלנו וגם לא חברים) הִסבַּרנו שאנחנו מְנַסים להִתעַשֵר קצת, ואז שאלנו אותו אִם הוא יכול, בבקשה, לַעזור לנו בַּמְשׂימה וְלִתרום לנו עשׂר אגורות. אחרֵי שעה הִתיָיאַשנו. הִרווחנו רק שלושים אגורות, וגם זה בקושי. עֶשְרים אגורות קיבלנו מנְתַנְאֵל: הוא הסתובב בַּשכונה משועמם ורצה נורא לִהיות איתנו, וחשב שאִם הוא יִתחַנֵף אלינו נְשַתֵף אותו. אֶת עשׂר האגורות הנוֹסָפות מצאנו בכלל בְּמִקרֶה, על הרצפּה ליד דלת הַכְּנִיסה של המַכּוֹלֶת.

"זה לא רעיון טוב" הודָה לִבְסוף אַמְנוֹן, "ככה לא נַרוויח. כל השכונה הזאת קמצנים בְּנֵי קמצנים"."כן" הִסכמתי, "וזה גם לא כל כך כיף. אני מרגיש כמו קַבּצן. צריך לַחשוב על משהו אחֵר. על עבודה אמִתית".

ואַמְנוֹן החכם הוסיף: "כן, משהו שאֶפשר להִתפַּרנֵס מִמנו בְּכבוד".הייתי גֵאֶה שיש לי חבר חכם כזה, שיודע להגיד משפטים יפים כמו של מבוגרים. עמדנו ליד המכולת, באותו המקום שמָצאנו אֶת עשׂר האגורות, וּבְדִיוק אז הִגיע בְּמַשׂאית מִשלוח של פיתות טריות. אֵלֶה היו הפיתות הרִאשונות אחרֵי שבוע שלם שלא מכרו חָמֵץ בחנויות. הָריח של הפיתות הטְריות גֵירָה אֶת אַפֵּינו, וּמיד, בלי לְדַבֵּר על זה בינינו, נִכנַסנו לַמכולת וּבִשלושים האגורות שהיו לנו קנינו פיתה חמה וּטרייה (זה היה בַּיָמים שפּיתה עלתה שלושים אגורות)."מממ... איך הִתגַעגעתי לַטעם הזה" אמר אַמְנוֹן, כשהוא צובט חתיכה מחצי הפיתה שלו ודוחף אותה לַפֶּה."כן" הִסכַּמתי, "אני שׂונא מצות. אני לא מֵבין איך בני יִשׂרָאֵל יכלו לֶאכול רק מצות במשך ארבעים שנה בַּמִדבָּר. תָאֵר לךָ, ארבעים שנה בלי שום מאכל חמץ: בלי פיתות, בלי בֶּייגָלֶה, בלי סְפַּגֵטִי, בלי פִּיצָה..."

"פִּיצָה!" קרא פתאום אַמְנוֹן, "זהו זה, פִּיצָה!"
"מה? מה פִּיצָה?"

"פִּיצָה! זה רעיון מעוּלֶה! נכין פיצות על פיתות ונִמכּור אותן. ככה נִתעַשֵר".ואָז הֵבנתי על מה הוא מדַבֵּר. באמת רעיון גאוני. הֲרֵי שְנֵינו מוּמחִים בהכנת פִּיצָה על פיתה, וכל הילדים בַּשכונה מֵתים על פיצות, וּבַשכונה שלנו אין פִּיצֵרִיָיה! זה יהיה עֵסק מעולֶה.

דחפנו אֶת שְאֵרית הפיתה לַפִּיוֹת ורצנו כל אחד לַבַּית שלו, להִתחַנֵן להַשׂיג כסף. אימא שלי הִסכּימה מיד להַלְווֹת לי שלושה שקלים (הִבטחתי שאחזיר לה בקרוב, כְּשֶאֶתעַשֵר). ההורים של אַמְנוֹן לא היו בַּבַּית, אבָל אחותו הגדולה, נוֹגַה (שכּבר יש לה כסף מִשֶלה, כי היא עושָׂה 'בֶּיְיבִּיסִיטֵרִים'), נתנה לנו גם כן שלושה שקלים, וּבִתְמוּרה הִבטחנו לה אֶת הפִּיצָה הראשונה שנכין.

עכשיו היה אסור לבַזבּז אף רֶגע. יָדענו שהפּיצות חיָיבות לִהיות מוּכָנוֹת לִפנֵי שְעַת ארוחת הצהריים, כְּשֶכּל הילדים בַּשכונה מִסתובבים רְעֵבים בַּחוץ. רצנו לַמכולת, וּבשֵשֶת השקלים שֶהיו בְּיָדנו קָנינו עֶשׂרים פיתות טריות. אחַר כך מִיהַרנו בַּחזָרה לַבּית שלי.

"אימא, אפשר להשתמש בבקשה בקצת קֶטְשׁוֹפּ? כן?"

מזל שאימא שלי בְּמצב רוח טוב היום, חשבתי לעצמי, זה כַּנִראה בגלל האביב. זאת העוֹנה האהובה עליה."וּמה עִם קצת גבינה צהובה? אפשר? כן? תודָה"..