הוֹצֵאנו אֶת כל הגבינה הצהובה שמצאנו בַּמְקָרר, אבָל זה לא הִספיק לִכלום. אַמְנוֹן רץ הביתה לראות אם אֶצלָם בַּמְקָרר יש משהו. בינתיים אני עִרבַּבתי אֶת הרוטב. רוטב פִּיצָה מִקצועי הוא המוּמְחִיוּת שלי: אני שופך קֶטְשׁוֹפּ לקערה, מוֹסיף קצת מִכּל התבלינים שֶיש בַּבַּית, ובעיקר אוֹרֵגָנוֹ (כי זה התבלין שגם בפיצריות אמִתיות מִשתמשים בו), שָׂם קצת שֶמן זַית, וזהו. כאשר הבקבוק של הקֶטְשׁוֹפּ היה רֵיק והרוטב שלי כבר היה מוכן, חזר אַמְנוֹן וּבְיָדָיו שני גושים של גבינה צהובה. גוש אחד קטן וגוש אחד גדול. מאחוריו, מְבוּיָש, עמד גם נְתַנְאֵל."לא הייתה לי בְּרֵרָה..." לחש אַמְנוֹן באוזני, "הוא נתן אֶת הגוש הגדול הזה, והִבטחתי לו שנְשַתֵף אותו בָּעֵסק"."טוב, לָעבודה" קראתי. דווקא שָׂמחתי שנְתַנְאֵל בא. עכשיו היה לנו גם פּוֹעֵל. "נְתַנְאֵל, תִגמור צִ'יק-צַ'ק לִמרוח אֶת הפיתות ברוטב ותחפּשׂ בָּארון קופסות שימורים של זיתים וּפִטריות. אנחנו נִכתוב בינתיים אֶת המְחִירון".בתוך עשׂר דקות היה לנו מחירון. פִּיצָה רגילה: שני שקלים. פיצת זיתים: שנַיים וחצי. פטריות: שלושה. תוספת גבינה: חצי שקל.

"איך נְחַמֵם אֶת הפיצות?" שאל נְתַנְאֵל.

"פשוט מאוד" אמרתי, "בטוֹסְטֵר (אימא שלי קוראת לַמכשיר הזה 'מַקְלֶה'). נוֹריד אותו למַטָה, לָרחוב, וּנחמם 'על המקום'. ככה נִמכּור אֶת הפיצות חמות".

"וָואו!" הִתלַהֵב נְתַנְאֵל, "ממש כמו בפיצרייה אמיתית".

שלחנו אֶת נְתַנְאֵל להשׂיג חוט חשמל מאריך, ואנחנו בינתיים הִתחלנו להִתאַרגֵן. מהבַּית של אַמְנוֹן, שהוא בקומת קרקע, גָרַרנו שולחן, ועליו הֵנַחנו אֶת כל הדברים שהוֹרַדְנו מהבית שלי. כשהכול היה מוכן הִגיע נְתַנְאֵל ובידיו חוט מאריך ("ההורים שלי יהרגו אותי. לקחתי בלי רשות מהמחסן"). חיברנו אֶת חוט החשמל לשֶקַע בַּכּניסה של המִקלָט השכונתי, על הקיר מאחוריו תָלינו אֶת המחירון, והִתחלנו לִצעוק בקולֵי קולות: "פיצות! פיצות חמות! ישר מהתנור!"

אֶת הפִּיצָה הראשונה שהֵכַנוּ נָתַנוּ, כמו שהִבטחנו, לנוֹגַה. היא טעמה ואמרה שזה מצוין. אֶת הפִּיצָה השנייה חִילַקנו בינינו, כי הִתחלנו להיות רעבים בעצמנו. אבָל פִּיצָה אחת לשלושה ילדים לא יכולה להַשְׂבִּיע, וּמיד חיממנו לנו עוד שתיים. ילדים שעברו וראו אותנו אוכלים פִּיצָה חמה הִתְגָרוּ וּביקשו 'בִּיס'.

"תִיקנו, אִם אתם רוצים" אמר להם אַמְנוֹן והִצבּיע על המחירון. אבָל לְאף ילד לא היה כסף."קמצנים!" סִינֵן אַמְנוֹן מִבֵּין שִינָיו, "שכונה של קמצנים".

"אולי בכל זאת ניתֵן להם לטעום?" הִצעתי, "ככה הם יִראו שזה טעים ויֵלכו להביא כסף".אז הֵכַנו עוד שלוש פיצות וחילקנו אותן לְכמה ילדים שעָברו בַּמָקום. הם בלעו אֶת החתיכות בתֵיאָבון ורצו לַבָּתים שלהם להמשיך בארוחת הצהריים הרגילה שחיכּתה להם שָם.

"אוי!" קרא פתאום נְתַנְאֵל, "שכחתי! מה השעה? גם אני חַייב לָרוץ לֶאכול צהריים. ההורים שלי יהרגו אותי! מַהֵר, תְנוּ אֶת החוט המאריך, אני חַייב להחזיר אותו לַמחסן לִפנֵי שיָשִׂימו לב שלָקחתי אותו מִשָם".הֵכַנו לנְתַנְאֵל פִּיצָה שְלֵמָה עִם פטריות ותוספת גבינה, והוא הִסכּים להשאיר לנו אֶת החוט המאריך. "אני כבר לא אֶהיה רעב לָארוחה" מִלמֵל לעצמוֹ וניגב אֶת שְאֵרִיות הרוטב האדום מִפַּרְצוּפו. "אימא שלי בטח תהרוג אותי" אמר וּמיד רץ ונֶעלם בְּפינת הרחוב.

אַמְנוֹן ואני נוֹתַרנו לבדנו. הרחוב היה שוֹמֵם. כל הילדים ישבו בְּבָתֵיהם מִסָביב לשולחן. חיממנו לעצמנו עוד פִּיצָה כל אחד. נוֹגַה יצאה אלינו. כזאת נחמדה!

"אני עוד קצת רעבה" אמרה וקנתה פִּיצָה עִם זיתים. "מה תעשׂו עִם כל השְאָר?""נִשארו לנו עוד אחת עֶשׂרה..." ספרתי.

"נאכל לארוחת ערב" הִציע אַמְנוֹן.
"אפשר לשׂים אצלנו בַּמקפּיא" אמרה נוֹגַה. "בואו, הִיכָּנסו. נִראֶה שעומד לָרֶדת גשם. אני אֶעזור לכם לסַדֵר". וּבאמת הִתחיל לטַפטֵף, אבָל הִספַּקנו לסַדֵר הכול. רק אֶת החוט המאריך שכחנו.זֶהו, ככה נִגמר לנו יום העסקים הרִאשון בחַיינו. שניים וחצי שקלים (מהפִּיצָה שקנתה נוֹגַה), זה כל מה שהִרוַוחנו. היה לי מזל, ואימא שלי לא ביקשה שאחזיר לה אֶת שלושת השקלים שלָוִויתי מִמנה.לעומַת זאת נְתַנְאֵל שילם בְּיוֹקֶר על הגבינה הצהובה שלקח מהבַּית בלי רשות ועל החוט המאריך שנִשאר בַּחוץ והתקלקל בַּגשם: במשך שבוע לא הִרשו לו לָצֵאת החוּצָה לשׂחֵק איתנו.

הסיפור לקוח מעיתון עיניים, מס' 95 (עני ועשיר).

© כל הזכויות שמורות למגזין עיניים ולעמית וייסברגר.