יש גם אנשים שמסתפקים במועט מִתוך אֱמוּנָה שכּך טוב יותר לִחיות. הקיצוניים בְּהִסתַפּקוּת במועט הם הנְזִירִים, וּבדרך כלל הם בוחרים בַּדֶרך הזאת מִסיבּוֹת דתיות: יש נזירים מוּסְלְמִים, נוֹצְרִים, הִינְדִים וּבּוּדְהִיסְטִים. נְזִירוֹת וּנזירים פּוֹרְשים מֵחַיֵי היום יום המוּכָּרים לנו. הם אינם מְקִימים משפחה, כלומר לא מִתחַתנים ולא נולדים להם ילדים, לא שותים יין או לא גוֹזְזים אֶת שַׂערוֹתיהם. נזירים רבּים מִתְנַתְקים מֵחֶברַת אנשים וּמִתבּוֹדְדים בְּמִנְזָרים המרוּחָקים מִכּל יִישוב, שָם הם מִתחַייבים לחיות חיים רוּחָנִיִים, להתפלל, וּלְהַרְבּוֹת בִּשְתִיקָה (וְלִפעמים הם שותקים כל חייהם). בַּמִנזרים הם גם עובדים בחַקְלָאוּת בָּאדמות שמִסָביב לַמנזר וּמְגַדלים לעצמם אֶת האוכל שֶהם צוֹרכים.
בהוֹדוּ יש נזירים הִינְדִים (הנִקראים 'סַאדְהוּ'), שהִסתַפּקותם במועט קיצונית עוד יותר. הם עושׂים מֵדִיטַצְיָה וּמִתפַּללים לָאֵלים שלהם, ואין להם כל צורך בְּכסף או בעבודה, ואפילו בְּבַית. הם חיים בָּרחובות בְּחוֹסֶר כול, ואנשים טובים תורמים להם אוכל וּמים.
לַדְקָאן בָּאבָּא, למשל, הוא נזיר הוֹדִי בן 55 שהֶחליט להַקדיש אֶת כל חייו לְקִידוּם השלום בין הוֹדוּ לבין פָּקִיסְטָן. לשֵם כך הוא מִסְתַגֵף וּמְעַנֶה אֶת עצמו: הוא מתגלגל על האדמה אַלפֵי קִילוֹמֶטְרִים מִכּפר לִכפר בְּכל רַחבֵי הוֹדוּ. "אני מתגלגל" הוא אומר, "כי אני מקדיש אֶת חיי להֲבָאַת השלום. בַּדֶרך אני עוצר לִפעמים, שותֶה קצת מים ואוכל קצת פֵּרות ולא זקוק לשום דבר".

עדנה שמש, מחברת המאמר, הוציאה קובץ סיפורים קצרים "אמסטֶל" בהוצאת הקיבוץ המאוחד וקסת, 2007

המאמר לקוח מעיתון עיניים, מס' 95 (עני ועשיר).