המזרח התיכון עני במים, ולכן המים הם נקודת מחלוקת מרכזית בסכסוך בין המדינות באזור: ישראל, סוריה, לבנון וירדן. בשנת 1923 נקבע קו הגבול בין המנדט הבריטי בארץ ישראל, לבין המנדט הצרפתי בסוריה, והוסכם כי הכינרת בשלמותה ועוד 10 מטרים מהחוף בצפון מזרח הכינרת יהיו בשטח ישראל.

נקודה למחשבה: למעשה, ישראל קיבלה את הכינרת כולה ב"ירושה" מן המנדט הבריטי!

בשנת 1948 – לאחר קום המדינה – חשו הסורים תסכול משום שהם נותרו ללא גישה אל הכינרת. דייגים ונופשים סורים, שהיו רגילים ליהנות מן הגדה הצפון-מזרחית של הכינרת, היו מנועים מלדוג או להתרחץ בה. הבעיה החריפה בשנת 1954, והמתיחות הולידה תקריות ירי של כוחות צבאיים לעבר ספינות דיג ישראליות. המצב השתנה בשנת 1967 (מלחמת ששת הימים), כי אז כבשה ישראל את רמת הגולן ודחקה את רגלי הסורים הרחק משפת הכינרת.

חוקרים רבים טוענים כי מלחמת ששת הימים פרצה בעיקר בגלל מים. (שאלו את ההורים אם הם יודעים זאת!) עיקר המתח נבע מהחלטת ישראל להטות את מקורות הירדן, נחל החצבאני ונחל הבניאס שבגבול עם סוריה, כדי לבצע את תכנית המוביל הארצי להטיית מי הירדן.

סוריה וגם מצרים ראו בתכנית המוביל הארצי, שיספק מים מן הכינרת אל הנגב, איום גדול וחמור. הן חששו כי הודות למוביל תוכל ישראל ליישב בנגב 3 מיליוני עולים חדשים, ובכך להגדיל מאוד את כוחה הצבאי.

בשנת 1953, לאחר הכישלון של מאמצי תיווך (בראשות ארה"ב), החלה ישראל בעבודות להטיית מי הירדן באזור שמדרום לגשר בנות יעקב. התכנית כללה תעלה באורך 2.5 קילומטרים, שראשיתה מדרום לגשר, והיא נועדה להוליך את המים משם דרומה עד טבחה שבחוף הצפוני של הכינרת.

מדינות ערב הפעילו לחצים בין-לאומיים, וישראל החליטה למצוא דרך אחרת להטיית מי הירדן – לא בשטח מפורז ולא על אדמות ערביות, אלא על-ידי שאיבת מים מן הכינרת והעברתם אל הנגב באמצעות המוביל הארצי.

בשנים 1964–1966 התפתח הסכסוך על המים לעימות צבאי. סוריה ולבנון תכננו לחסום את הנהרות הבניאס, הדן והחצבאני באמצעות סכרים שימנעו זרימת מים לירדן, ובכך לשתק את מקורות המים לכינרת. צה"ל מנע בכוח פעולת הטיה של הירדן ושל החצבאני, באמצעות הפצצה מן האוויר של התשתיות שבנו הסורים.

המצב בצפון הארץ התדרדר בהדרגה עד פרוץ מלחמת ששת הימים. בזמן המשא ומתן עם סוריה בשנת 2000 תבעה סוריה זכות על הגישה אל הכינרת, כפי שהיה בפועל עד מלחמת ששת הימים. ישראל דחתה את התביעה וטענה כי בהתאם לגבול הבינלאומי, הטריטוריה הסורית מסתיימת מרחק קצר מזרחה מהכינרת. ויכוח זה היה בין המכשולים שמנעו השגת הסכם שלום בין הצדדים.

בהסכם השלום שנחתם בין ישראל לירדן, התחייבה ישראל להעביר לירדן 55 מיליון קוב מים בשנה ישירות מסכר דגניה, והיא אכן מקיימת זאת.